הרב אברהם יצחק הכהן קוּק (ט"ז באלול ה'תרכ"ה, 7 בספטמבר 1865 – ג' באלול ה'תרצ"ה, 1 בספטמבר 1935. מכונה גם הראי"ה^[1]) היה הרב הראשי האשכנזי הראשון בארץ ישראל, פוסק, מקובל והוגה דעות. נחשב לאחד מאבות הציונות הדתית.

הרב קוק שימש ברבנות בלטביה, עלה לארץ ישראל בכ"ח אייר תרס"ד (1904), בראשית ימי העלייה השנייה, ופיתח משנה פילוסופית־קבלית אוהדת ביחס לציונות וליישוב החדש. התמנה לרבן של יפו והמושבות, ולאחר מלחמת העולם הראשונה לרבה האשכנזי של ירושלים. הקים את הרבנות הראשית לארץ ישראל וכיהן כרב הראשי האשכנזי הראשון, וכן ייסד את ישיבת מרכז הרב בירושלים ועמד בראשה.

פסיקותיו מהוות יסוד לפסיקה בענייני היחס לשלטון יהודי בימינו, בענייני מצוות התלויות בארץ ובעוד נושאים, בקרב הציונות הדתית ובחוגים נוספים^[2]. הגותו, שעלתה על הכתב בספרים שחיבר ושנערכו מכתביו בעיקר בתחומי ההלכה, האגדה, הפילוסופיה והמוסר, היא מרכיב משמעותי בהשקפת העולם של זרמים שונים בציונות הדתית, בהגות הציונית הכללית^[3][4], ובהגות היהודית בכללה, ובכלל זה באורתודוקסיה המודרנית. לעומת זאת ספג התנגדות חריפה מצד חלק מהעולם החרדי